1970 – 1973 בוגרת המדרשה לאמנות, רמת השרון.
1979 – 1986 בוגרת החוג לתולדות האמנות, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
1989 – 1986 תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
מלמדת אמנות פלסטית ומרצה לתולדות האמנות, מתגוררת בתל-אביב.
ציור-טקסט
בין השנים 1975- 1980 עסקה חנה שיר במקצבים צורניים ובדפוסים החוזרים על עצמם. עבודות שנוצרו בשנים אלה מורכבות מהכפלה של משפטים זהים, בדומה לעונשי הכתיבה שהוטלו על ילדים בבתי הספר והיו מקובלים בשנות ה-60. בעיקר חזר המשפט "איש אחד אמר לאישה אחת את אילמת". שיר כתבה את המשפט כמקבילה לאליטרציה במשפט המופיע בשירת הים בתנ"ך: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל" (שמות ט"ו, ט') – בשני המשפטים הללו כל המילים מתחילות באות א'. עבודות הטקסט הללו נכתבו באותיות שחורות על נייר לבן בגדלים שונים והן נתלו באטבים כמו על חבלי כביסה.
במקביל לעבודות הטקסט שלה עסקה שיר בכתיבה מופשטת על נייר קשיח, שהאותיות עליו נכתבו בהטחות גסות צבעוניות ואבסטרקטיות, בלתי ניתנות לקריאה. המקצבים נוצרו באמצעות היד האוחזת בצבע – אקריליק, גרפית ופסטל שמן. באמצעות ציור-פעולה הפכה האמנית את האותיות-הסימנים להטחות צפופות ופראיות בצבע, ויצרה מרקם חדש. משטחי הצבע, שהיו דמויי כתב-יד, הפכו לשטיחים בעלי צבעוניות חומרית מעובה, בדומה לגושים המחוספסים על נייר זכוכית. הניגוד בין ה"כתיבה התמה" לחומריות הפראית של עבודות אלה מעורר בצופה אי-שקט. התוצאה היא מעין שדות מגנטיים של מתח או סיסמוגרף נפשי. לדברי האמנית, העבודות היו בעיניה "דפי יומן" כתובים, וניסיון ללכוד את ההווה הנשען על העבר והמשפיע על העתיד. שטיחי הצבע הטקסטואליים הללו נקראו "רקמות צבע" והוצגו בגלריות שונות ברחבי הארץ.
החיים בזפת
ב- 1979 החלה שיר לעבוד על "רקמות זפת". בעבודות אלה, הטחות המכחול הומרו בעבודת רקמה ודקירות מחט על פני יריעות זפת גדולות (120X120 ס"מ). חוטי הרקמה היו עשויים צמר כבשים שנטווה ידנית בידי נשים בדואיות. החומר השחור והגס של יריעת הזפת והצמר הלבן הרך שנרקם עליה היוו ניגוד חריף מבחינה ויזואלית וסטרוקטורלית. הדקירות והתך שנתפר לתוך הזפת יצרו שורות-שורות החוזרות על עצמן במקצב חד-גוני של כתב-סימנים בלתי מפוענח, שכולו יומן אישי אניגמטי.
ב-1980 הוסיפה שיר ליריעות השחורות נזילות זפת קרה, אותה שפכה על עץ לבוד (דיקט). על המצע הזה חרצה בעזרת סכין סימנים אשר הותירו חריצים על פני הזפת והעץ הלבוד. בעבודות אלה הופיעו לראשונה דימויים פיגורטיביים: דמות אישה חרוטה בזפת, וגם דימוי של פצע, עשוי ניירות זפת ובדי סאטן, המזכיר בצורתו ואגינה.
העבודות שנעשו בשנים הללו מבטאות כאב נשי במהותו. החריצה בסכין והניקוב במחט מחד, ועבודת הרקמה בצמר מאידך, יוצרת ניגוד. זהו הניגוד שבין הצמר הרך לבין קשיחות הסכין והמחט; בין הזפת החולית והדביקה לבין בד הסאטן העדין והאלגנטי; בין מלאכת רקמה נשית לעבודה "גברית" עם יריעות זפת. כידוע, זפת היא חומר תעשייתי המשמש לסלילת כבישים ולעבודות בניין, בעיקר לאיטום והגנה מפני הגשם. לפני המבול, נח משח את התיבה שבנה בזפת מבפנים ומבחוץ, כדי למנוע חדירת מים אליה. אבל לזפת יש משמעויות סמליות נוספות הקשורות בחטא. בדתות רבות מזהירים את החוטאים כי ייענשו ויישרפו בגיהינום בתוך הזפת הרותחת. ולאורך ההיסטוריה, זפת שימשה לענישה ולהשפלה פומבית של נשים. עם תום מלחמת העולם השנייה, למשל, נשים שנחשדו ביחסים עם האויב הנאצי נענשו בכך שראשן נמרח בזפת ונוצות לעיני כל.
המשמעויות הסמליות של הזפת כחומר, ותהליכי הפירוק והאיחוי-מחדש שעושה האמנית בחומר – קריעה וחריצה בסכין ולאחר מכן תפירה בצמר היוצרת טלאים-טלאים - הופכים את העבודות שיצרה שיר בשנים הללו לייצוג של טראומה. הקריעה ביהדות היא אות של כאב על אובדן , אות של אבל, והעבודות הללו מבטאות את הכאב האישי והקולקטיבי בעקבות אימי מלחמת העולם השנייה.
הוריה שחוו את המלחמה, הטביעו בילדיהם את עברם, זיכרונותיהם, אובדנם וכאביהם. רסיסי זיכרון אלה צרבו בבשר וחדרו לכל נקבובית. אביה הרבה לספר על חוויותיו במחנות מעצר וריכוז. אמה שתקה, אבל החוויות שעברה מצאו את דרכן לכל ארוחה. אלה היו חוויות טראומטיות של ניסיונות הישרדות בכל הקשור למזון. כך בכל ארוחה הוזכרו המחסור והרעב שחוו בעבר, וזיכרונות הכליאה של שני ההורים במחנות הריכוז היו נוכחים בבית כל העת.
כמה מעבודות הזפת שנעשו בשנים אלו הן כיום חלק מהאוסף הקבוע של מוזיאון יד ושם.
עבודות נוספות מהסדרה הוצגו ברחבי הארץ.
עבודות פוליטיות
בעקבות טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982, יצרה שיר את המיצב "תושבים זמניים". המיצב הורכב מדמויות אנושיות שצוירו על צלולואיד בצבעי זכוכית (40X200 ס"מ כל אחת). הדמויות השקופות היו תלויות מהתקרה ומילאו את חלל הגלריה. הצופה התהלך בין הדמויות והשתקף דרכן. אלה היו דמויות סכמתיות, פעורות פה, שאיבריהן הפנימיים חשופים כמו בצילומי רנטגן. לחלק מהגפיים צורפו כיתובים, כמו "רגל כובשת", "יד ברזל" וכדומה.
החל מ-1982 נוספו לעבודותיה של שיר היבטים פוליטיים יותר, על מצבו של האדם בכלל ועל החיים במזרח התיכון. בעבודות רבות דמות האישה הינה אלגורית, והיא מייצגת אדמה, ארץ ומולדת. הגבר הוא חייל, לוחם וכובש. דמויות אלגוריות נוספות הן חיות-אדם, שהן ספק יצור אנוש ספק חיה. כל הדימויים בעבודות אלה נמצאים במלחמה תמידית בינם לבין עצמם, ואף בינם לבין המילה הכתובה. בעבודות רבות שולב גם טקסט, ולמילה הכתובה יש משמעות צורנית ומילולית כאחד.
בין השנים 1983-4 יצרה סדרת עבודות גדולות בפורמטים זוויתיים שבורים ובצבעוניות עזה. היו אלה מאבקים בין גבר לאישה, בין חייל לאדמה. הדמויות זוויתיות, חייתיות, והן נולדות זו מזו או כבולות זו אל זו. הקומפוזיציות נוצרו כמזבח המזכיר מזבחות של כנסייה בימי הביניים.
נופים 1988- 1994
העיסוק באקטואליה של כאן ועכשיו לצד הזיכרונות משם ומלווים את יצירתה של שיר, הנמצאת בהתכתבות תמידית עם שני העולמות.
מ- 1988 עסקה בציורי נוף. הסדרה הראשונה שיצרה היא נוף אורבני של בתים-צריפים מתפרקים (70X140 ס"מ). המבנים המפורקים, המופיעים ממבט על, מזכירים את צריפי מחנות הריכוז , את הבית הקטן בו התגורר אביה בילדותו , את בית אמה ואת מצבו הרעוע של ביתה שלה. לצד הבתים מופיעה גדר נפולה המזכירה פסי רכבת, שאינם מובילים לשום מקום. עבודות הבתים המפורקים עשויות בגווני אדמה חומים ובוצעו בהטחות צפופות של צבע גרפית ושמן. הבתים נוצרו תוך כדי מחיקה בטרפנטין של שכבות הצבע של הדימוי, שכמו נחשפו מתוך האדמה. זוהי פעלה של כיסוי, חשיפה וגילוי מחדש.
סדרות נוספות, גדולות מימדים, הן מפות המורכבות ממספר יחידות (50X70 ס"מ יחידה). העבודות מזכירות מפות טופוגרפיות או נופים ממעוף הציפור. זהו נוף נפשי ופרטי, אך גם נוף ארצי. לעיתים זהו נוף שותת דם ולעיתים נוף אפוקליפטי, של אוד מוצל מאש, כמו לאחר חורבן או שריפה ביער.
ב-1993 יצרה שיר סדרה נוספת של ציורי נוף גדולי מימדים (420X300 ס"מ), בהם הופיעו בצפיפות רבה בתים ,עצים, שבילים ושמיים עם קשת. הדימויים וצבעוניותם מזכירים סוכריות מתוקות, אך גם דבר מה חונק ומאיים. הצבעוניות העזה והחזרה על אותם הדימויים בואריאציות שונות מעוררים אסוציאציה של שטיח רקום.
אובייקטים קטנים 1993-2015.
במהלך העבודה על ציורי הנוף, בודדה האמנית דימויים אחדים, כמו עץ למשל, והפכה אותם לאובייקט ממשי תלת מימדי. האובייקט היה עשוי משאריות עץ שנאספו מנגריות. נוספו לכך כפות ומזלגות עץ, אטבי כביסה, חרוזים ועיני בובות המביטות בצופה. אובייקטים אלו הן מעין טוטמים ארכאיים צבעוניים העשויים מחומרים נשיים יומיומיים. הם הוצגו יחד עם סדרת הנופים "סוכריות דם" כחלק אינטגרלי מהסדרה. בהמשך נוספו לשאריות העץ חומרים כמו חפצים מבית אבא ואמא, צעצועים זעירים, עצמות בעלי חיים וחפצים שנאספו מהאשפה
(object trouvé) העבודות בסדרה זו הן איקונות קטנות לרסיסי חיים, לעץ שצמח פעם, לשמחה של ילד בצעצוע חדש, ולחיים שנמוגו או השתנו כליל. זהו משחק בפסולת, בחפצים זנוחים שהושלכו ואין בהם עניין, שהשילוב בקונטקסט אחר מעורר בהם חיים חדשים. העבודות הוצגו פעמים רבות מאוד ברחבי הארץ.
מכתבים למשפחתי
בין 1997-2001, יצרה שיר סדרה נוספת של עבודות "טקסטואליות". על גיליונות רבים בגודל זהה (50X70 ס"מ) הונחו זה בסמוך לזה קווים, בשתי וערב, לאורך ולרוחב הדף, בצפיפות רבה. הללו יצרו דימוי של גריד, סורגים או חוטי אריגה, שנראה כמו כתב אבסטרקטי הניתן לקריאה מכל כיוון: משמאל לימין, מלמעלה למטה, ולהפך. כמו פתחים במתקן כליאה, הקווים המסורגים כולאים בתוכם את הנייר הלבן, את הריק, את האור. המכתבים הראשונים בסדרה נוצרו בגוונים אפורים ושחורים (300X350 ס"מ), דבר שיצר עומק בכל מכתב. לאחר זמן נוספו למכתב קווים כחולים, והכחול הפך לצבע הדומיננטי בעבודות. ב-1998, עם פטירתו הפתאומית של אביה, נוספה לעבודות גם אבקת פיגמנט זהב אשר פוזרה על המכתב עצמו. הצירוף של צבע כחול וזהב יצר דימויים של שמיים זרועי כוכבים, מלכות שמיימית וקדושה מחד, אבל גם כיסתה על הכתוב כך שלא ניתן היה עוד לקרוא אותו. המכתבים הזהובים נהפכו חסרי מילים וחסרי פשר, ואיש לא יקרא בהם לעולם. אבקת הזהב שנוספה העצימה את האור, אך גם את תחושת כליאתו ושאיפתו לפרוץ מבין הסורגים.
המכתבים בסדרה זו כתובים בשכבות צבע .שכבות הצבע, והרווחים הלבנים שנוצרו בין הסימנים הגלויים, טעונים במשמעות נסתרת, בלתי אפשרית לתרגום. הקריאה בהם היא רמיזה לקראת היפתחות וסגירות, כיסוי וגילוי תמידיים, תנועה אינסופית, סיזיפית, של הרצון להידברות והשתקתו. למעשה, זהו ניסיון שנועד מראש לכישלון, ניסיון לדבר כאן ועכשיו עם העבר.
ב-1999 נפטרה אמה של שיר. במהלך שנים-עשר ימי גסיסתה יצרה סדרה נוספת של עבודות שחורות בשם "עיניה הכחולות של אמי". באמצעות מריחת צבע באצבעות היד, בתנועה סיבובית כמו היבלעות בתוך צנטריפוגה, יצרה האמנית על הנייר דימוי מרכזי ודינמי של חור שחור. כמו בציורי המכתבים, גם בעבודות הללו (50X50 ס"מ) מופיעים משפטים המופנים לאמה.
רקמה קטועה מתמשכת 2001-2004
בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שסחפה את הכל לתוך תוהו של שנאה ודם. לא היה עוד מה לומר על מהומה זו. שיר בחרה במודע לברוח מכל זאת אל האסתטיציזם.
ב-1988, במהלך טיול לקראת גיוס שערכה עם בתה במצרים, קנתה בד ששבה את ליבה. היה זה בד בהדפס תעשייתי של דגם אוריינטלי ובצבעוניות עזה, מהסוג שנהוג לתלות בארצות ערב בחתונות ובאירועים חגיגיים.
דגמי הבד המקורי, שהיו בעבר הרחוק רקומים ביד, הפכו ביצירתה למקטעים מנותצים בדומה לתקווה שהתרסקה. העבודות שיצרה מהבד האוריינטלי נוצרו בשנות האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000 וסחפה את החיים בארץ למציאות של שנאה והרג.
הדגמים הצבעוניים הללו הועתקו שוב ושוב בצבעוניות חדשה על עץ לבוד (דיקט) בפורמטים זוויתיים. גם המצע של עץ הלבוד היה מורכב ממספר לוחות עץ המחוברים זה לזה. זוהי פעולת העתקה של דגם תעשייתי שהועתק בעבר מדגם רקום. התוצאה של העתקת הדגמים, פירוקם והרכבתם מחדש,יצרה דגם חדש ואחר.
שיר בחרה להציג את העבודות בסדרה זו כפרויקט חברתי בבתי ספר ובבתים פרטיים. העבודות נמסרו לאנשים שונים כדי שיארחו את העבודה בביתם למשך תקופה שנקבעה מראש.
רקמתי לך ממחטה 2001-2006
בשנים שלאחר מות אביה, עבדה שיר על ממחטות מעיזבונו. הסדרה שנוצרה מורכבת מ-49 ממחטות גברים ישנות בגדלים ובצבעים שונים. לממחטות צורפו גם נייר זכוכית ופתקים שכתב אביה. על הממחטות מופיעים מילים, משפטים, סיפורים קטנים של התרחשויות משפחתיות, זיכרונות ילדות, סודות ווידויים.
על ממחטה אחת, למשל, רקמה את המשפט "אני אכלתי קליפות תפוחי אדמה, והקליפות האלה תקועות לי בגרון לא לבלוע לא להקיא" ( 2002), ועל ממחטה אחרת כתוב: "איך שנאתי את זה שתמיד כשהטפת לי מוסר. היית מוציא את הממחטה, מעקם את הפרצוף, ותוקע וממשיך" (2001).
המשפטים לאביה הם התכתבות עם דור העבר, ותגובה למתרחש בהווה, אבל גם התכתבות עם תולדות האמנות, כמו למשל בעבודה: "בוגי ווגי פולני" (2002), שבה הדגם של הממחטה מזכיר את יצירתו של מונדריאן בשם: Broadway Boogie Woogie, 1942
הממחטות דקורות בסיכות תפירה, ולעיתים המילים עצמן כתובות באמצעות הסיכות הללו. המשפטים רקומים בחוטי תפירה על נייר זכוכית, או על הממחטה עצמה. הפתקים של אביה מהודקים בסיכות ביטחון.
מחט בעין. רקמות
2006 – 2007 עבודות רקומות המורכבות ממספר רב של יחידות המזכירות באופן הצבתן צורת מזבח. המזבח מורכב מדמות מרכזית חשופת חזה, מעוותת וזוויתית. היא רקומה על בד ורוד, בעוד שקווי המתאר שלה מודגשים בסיכות תפירה בצפיפות משתנה (50X70 ס"מ). סביב הדמות המרכזית תלויים דיוקנות נוספים, קטנים יותר (20X20 ס"מ) של פני נשים המבוצעות אלה פרימה (ALLA PRIMA) על בד כותנה לבן גס. העבודות הקטנות מבוצעות ללא רישום מוקדם, כשהמחט משמשת כעיפרון והחוט כקו וצבע. אלה דמויות שנוצרו בהשראת ביקור במחנה אושוויץ 1, בביתן הפולני, שם תלויים בשורה תצלומי נשים לבושות בבגד פסים. הן מביטות אל הצופה. מתחת לכל צילום מופיע כיתוב: שם, גיל, מקצוע ומספר. הפנים מלאות הבעה, קשות, חמורות ורציניות. העיניים מביטות קדימה בתדהמה מבועתת. הן יודעות שזהו תצלום מסומן. טקס חניכה באושוויץ 1. בסמוך זו לזו תלויות מורה, פקידה, עקרת בית, סטודנטית, תלמידה ואיכרה. גיל: 16,19, 25 ,40. שמות ומספרים.העבודות "מחט בעין" הן עיסוק בזיכרון, בקורבן נשי פגוע ונכחד. קורבן-אישה המזכירה במבטה את היותה בעבר ואת נוכחותה גם כיום, בהווה.
עבודה אחרת,"עלי בבא וארבעים השודדות", בת 40 יחידות (20 X20 ס"מ כל יחידה) בה מופיעים דיוקנאות כפולים, זה על גבי זה בחוטים בצבעי ספיה. אלה דיוקנאות כפולים תרתי משמע - גם מפני שהם מורכבים משני פנים, וגם מפני שהם סמל לדו-פרצופיות וצביעות.
בדיוקנאות נוספים שיצרה מופיעים לעיתים עם כתוביות ולעיתים ללא. יש דיוקנאות מהם נעלמים תווי פנים בכלל, ויש פנים בהם מופיעים חלקי תווים בלבד. פנים חסרי עיניים או פה. יש דיוקנאות שבהם, במקום תווי פנים רקומים, מופיעה סיכת תפירה כרמז לפה או לעיניים. השיער בלבד מרמז שזהו דיוקנה של אישה נטולת פנים, ולמעשה כל אישה באשר היא.
ב- 2008 מצאה בתה של האמנית סט שלם של ציפות, סדינים, מפות ומפיות שהושלכו לרחוב. הבת אספה את הסט כולו והביאה אותו לאמה. על כל הבדים הלבנים והאלגנטיים, מופיעה מונוגרמה רקומה ועלומה בשוליו.
על המפיות של סט זה (80X80 ס"מ כל אחת), נוצרה סדרה של עבודות ברקמה עמלנית של דיוקנאות נשים בגילאים ובמצבי נפש שונים. בין הדיוקנאות האלמוניים יש גם דיוקנאות של דמויות אמיתיות, כמו וירג'יניה וולף או בתה של האמנית. לכל הדמויות שיער מפואר. זהו היגד ברור ומרידה גלויה באיסור "קול שיער וטפח באישה ערווה". השיער הרקום בעבודות שופע, אינסופי ודומה להילת הוד המקיפה את האישה ומפתה את היד למגע.
בדתות רבות השיער נתפס כחטא, כפיתוי שיש להיזהר ממנו, כדגש על חומריות וגשמיות, הפוגעים ומבטלים את הרוחניות. נשים נאלצו ועדיין נאלצות לכסות את שערן או לגלחו כליל על-פי ציווי דתי. לאחר חתונתה, יופייה של האישה שייך רק לבעלה, ולשאר הגברים אסור לראותו, על כן על האישה להסתירו או לגלחו.
בספר במדבר(פרק ה', פסוק י"ח) הכהן מעניש אישה שנאנסה על ידי גבר שלא הספיקה לראותו בכך שהוא פורע את שיער ראשה בפרהסיה. באותה מידה, אסור לומר דברי קודש בנוכחות אישה ששערה גלוי.
המיתולוגיה היוונית דווקא מרבה לשבח ולהלל את שיער האישה.
השיער הפך מחלק גוף מושך לנשק קטלני, שנוסף לו מבט מאבן.
"מדוזה הייתה יפת תואר וחתנים רבים ערגו לה, חיזרו אחריה.
אפס יפה מיני כל היה שערה, שער פלא.
וידענה אדון הימים בזבולה של מינרוה, (כך מספרים)
ביאגייס תכסה האלה את עיניה, כי טהורות הן.
גמרה בליבה לענש את הפשע ותהפוך לשרצים מאוסים את יופי תלתליה,
הן גם עתה לחזה היא קושרה נחשים יצרתם בם
את צריה תפחיד – יראום ויראו מפניה."
(אובידיוס. מטמורפוזות. תירגם: עמינדב דיקמן)
בסדרת דיוקנאות הנשים הרקומות, הציפה הכפולה, שהייתה חלק מסט הבדים שהושלכו לרחוב, נקרעה ידנית ליחידות קטנות (25X25 ס"מ). בד הציפה, על חלקיו הקרועים, עבר מטמורפוזה משלו ונהפך לדפי יומן באמצעותם התכתבה האמנית עם האישה העלומה מן העבר וסיפרה לה על ההווה.
בין השנים 2006-2015 התרכזה שיר במלאכת רקמה של דיוקנאות נשים על חפצים משומשים עשויים בד. הבדים ששימשו כמצע לרקמה הושלכו ככלי אין חפץ. השתמשו בהם בעבר, וכיום הם יצאו מהאופנה. כיום, נשים אינן רוקמות עוד מונוגרמות על מצעים ומפות כנדוניה. הבדים עשויים סיבים סינתטיים, שאין צורך לגהץ ולעמלן. סדרת העבודות מבקשת להנציח היסטוריה אבודה ועמלנות נשית מן העבר. כלי המיטה הללו היו שימושיים, אך היה להם גם ערך אסתטי. החפצים נבחרו בקפידה על-ידי אותה אישה אלמונית. מישהי בחרה את הצבע, הדגם והמרקם של כל בד. ומישהי השליכה את הבדים הללו לאשפה מכיוון שתם השימוש בהם. אלה בדים ספוגים בהפרשות-גוף ובריחות בבית, חפצים אינטימיים יודעי סוד.